הופעה של שלמה ארצי בקסריה זו תופעה. זה לא קהל שבה לשמוע זמר, זה
פלירט של שעתיים בין כוכב לקהל, בין כוכב ללהקה (9 נגנים), ובין הלהקה
לקהל. רוב ההופעה הקהל עומד, ליתר דיוק קופץ וכמעט בכל שיר, ארצי
יורד לקהל, נע בין המושבים עולה על הספסלים וקופץ משורה לשורה
תוך הפגנת שיווי משקל מרשים.
כל ירידה שלו לקהל גוררת מעריצים, בעיקר מעריצות שבאות לנשק, להצטלם
להחליק כף.
רוב הקהל מכיר את מילות השירים בע"פ ואף את האילתורים. זאת לדעת,
שום שיר לא דומה למקור. ארצי מאלתר, מאריך כל שיר, חוזר על בתים,
משנה מילים.
להופעה כזו צריך לבוא כדי להתפרק, מצב רוח משוחרר, אולי כמה כוסיות
משחררות.
כשמחברים את ההופעה לשירים היחודיים של ארצי שרובם הם רצף
אסוציאציות שלו או שיח שלו עם דמות נעלמה מגיעים למסקנה שאצל ארצי
המוזיקה ובעיקר המגע עם הקהל זה סוג של תרפייה....
כל התנהלותו של ארצי בהופעה משדרת: אני זקוק לאהבתכם.
כל מה שנכתב לעיל זה לא ביקורת ולא מתן ציון, זה התבוננות בפליאה
בתופעה יחודית. הרבה מהמעריצות שמשתוקקות לצילום משותף, ו/או מגע
לא נולדו כאשר ארצי על לשיר את "אהבתיה" בפסטיבל הזמר בשנת 1968.
הבחור שכבר עבר את גיל השישים מקפץ ורץ במשך שעתיים.
במין פרגון שקצת מוגזם לדעתי הוא מקצה חלק מן הזמן להופעות סולו שירה
ו/או נגינה לחברי הלהקה.
בקיצור, שוה, שוה ללכת להופעה.......
פלירט של שעתיים בין כוכב לקהל, בין כוכב ללהקה (9 נגנים), ובין הלהקה
לקהל. רוב ההופעה הקהל עומד, ליתר דיוק קופץ וכמעט בכל שיר, ארצי
יורד לקהל, נע בין המושבים עולה על הספסלים וקופץ משורה לשורה
תוך הפגנת שיווי משקל מרשים.
כל ירידה שלו לקהל גוררת מעריצים, בעיקר מעריצות שבאות לנשק, להצטלם
להחליק כף.
רוב הקהל מכיר את מילות השירים בע"פ ואף את האילתורים. זאת לדעת,
שום שיר לא דומה למקור. ארצי מאלתר, מאריך כל שיר, חוזר על בתים,
משנה מילים.
להופעה כזו צריך לבוא כדי להתפרק, מצב רוח משוחרר, אולי כמה כוסיות
משחררות.
כשמחברים את ההופעה לשירים היחודיים של ארצי שרובם הם רצף
אסוציאציות שלו או שיח שלו עם דמות נעלמה מגיעים למסקנה שאצל ארצי
המוזיקה ובעיקר המגע עם הקהל זה סוג של תרפייה....
כל התנהלותו של ארצי בהופעה משדרת: אני זקוק לאהבתכם.
כל מה שנכתב לעיל זה לא ביקורת ולא מתן ציון, זה התבוננות בפליאה
בתופעה יחודית. הרבה מהמעריצות שמשתוקקות לצילום משותף, ו/או מגע
לא נולדו כאשר ארצי על לשיר את "אהבתיה" בפסטיבל הזמר בשנת 1968.
הבחור שכבר עבר את גיל השישים מקפץ ורץ במשך שעתיים.
במין פרגון שקצת מוגזם לדעתי הוא מקצה חלק מן הזמן להופעות סולו שירה
ו/או נגינה לחברי הלהקה.
בקיצור, שוה, שוה ללכת להופעה.......
